משקיפות לנראות ומאשמה לשותפות - דיאלקטיקת היחסים בין הורים וילדים במצבי סיכון עם העובדים הסוציאליים



דליה לב שדה1,2, עמיר קשי2
1 שירות ילד ונוער, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, ירושלים

ממחקרי אורך רבים שנעשו על התפתחותם של ילדים בסיכון מההיריון ועד בגרותם, עולה מסקנה כי אין דבר חשוב יותר בהתפתחותם של ילדים מן האופן בו מטפלים בהם הוריהם, החל משנות החיים הראשונות. אך בה בעת, שאנו טוענים שלגורמים פסיכו-סוציאליים, כולל התנסויות משפחתיות, יש השפעה עצומה על ילדים, המסר החברתי הוא, שאין להאשים הורים בבעיות המתגלות אצל ילדיהם.

לעיתים נראה שההורים "שקופים" בחברתנו בימים כתיקונם, עד שהם הופכים ל"אשמים" כאשר לנוכח תופעות קשות בהתנהגותם של ילדים ובני נוער, מופנית אליהם האצבע המאשימה. במקביל, בבחינת המציאות, חקר מקרים ודיווחים של בוגרי השמה חוץ ביתית, עולה תמונה מדאיגה, שאולי הילדים הם ה"שקופים". לגורמים המטפלים, נוח לתקשר עם ההורים; השפה והציפיות ברורים יותר, לכאורה ההורים הם האחראים, קל יותר לדרוש מהם התנהגות תקינה, שיתוף פעולה, לנזוף בהם כשהם כושלים ואף לעיתים לאיים, שאם לא... אז...! עם הילדים קשה יותר לדבר, המסר צריך להיות מותאם, הגישה שונה, הגורם המטפל נדרש לסט אחר של כישורים ומיומנויות.

האם אנו יודעים להתמודד עם אתגרים אלו? האם מנגנוני הטיפול מותאמים להורים ולילדים? האם אנו פועלים במוד "שגר ושכח" בטיפול בילדים? כיצד ניתן לעשות זאת אחרת?

המסרים החברתיים מאוד מבלבלים ולעיתים אף נעשה בהם שימוש ציני לכאן או לכאן לפי מצב הרוח החברתי ברגע נתון.

בדיון אני מבקשת להתמקד בעמדות העובדים הסוציאליים (או אף אנשי מקצוע אחרים), בדרכי הטיפול בהורים ובילדים במצבי סיכון ומה ניתן לעשות כדי לשפר את מצבם של כולם.

דליה לב שדה